יערה בת ה 17, בעלת קשיי למידה וקשב מגיל צעיר. היא אובחנה כשהיתה בכיתה ג', כאשר היא לא הצליחה להבין שום דבר בכיתה, ובבית היתה זקוקה ללווי צמוד של הורים ומורים פרטיים כדי להכין שיעורים. עכשיו היא לומדת בבית ספר אקסטרני ומתחילה ללמוד לראשונה בחייה. יחד עם זאת, היא עדיין מתקשה להתמקד לבדה כשהיא צריכה ללמוד ודוחה את הדברים שהיא צריכה לעשות – כפי שעשתה מאז כניסתה לבית ספר. הטלוויזיה נתפסת כדבר המעניין הראשון, הפייסבוק במקום השני והלימודים ממוקמים נמוך בהרבה בסדר העדיפויות.
מדוע למתבגר בעל הפרעת הקשב קשה יותר לנהל את עצמו?
החלק של המוח שהוא אחראי על עשיית הדברים "של מבוגרים", כמו תכנון, קבלת החלטות, קביעת סדרי עדיפויות, מעקב עצמי, שליטה באימפולסיביות והבנת התוצאות של המעשים, זהו החלק שמושפע מהפרעת הקשב. חסך ב"תפקודים ניהוליים" הינו הקושי בוויסות במערכות שתורמות להצלחה ביצירת אינטליגנציה רגשית והגעה להשגים עקביים.
המשמעות של להיות בוגר הינה ליטול אחריות, "לזרוק מים" על הפנטזיות ולהתחבר למציאות. אי אפשר לעשות את מה שבא- צריך לעשות את מה שצריך לעשות, ולמתבגר עם הפרעת הקשב קשה מאד להבין זאת, במיוחד כאשר זה הזמן בו הוא מעוניין לחגוג ועליו להתחיל לשתף פעולה יותר, ללמוד יותר וליטול אחריות על דברים שבעבר היו באחריות ההורים. להטיח במתבגר שהוא חייב להתמודד עם זה- לא יעזור.
למתבגרים/ות בעלי הפרעת קשב יש קושי מיוחד בגלל שהדחף לפרוץ גבולות, שקיים אצל רוב המתבגרים, מועצם. החוסר רוגע הפנימי וחיפוש מתמיד לגירויים, מתנגש עם הציפיות של החברה להתנהגות אחראית: צריכים להתחיל לעבוד, לחשוב על הערך של כסף, ולשלוט ב"עכשיו" עבור עתיד לא ידוע. המוח של הADD מחפש ספוק מייד, הנאות רגעיות, ולכן הם מתנגד לכללים ובקשות של עולם המבוגר. לפעמים ההורים מוותרים על דברים שמעולם לא חשבו לוותר עליהם רק בשביל שהמריבות יפסקו.
באימון הורים ומשפחה, אני שומעת דאגה שמצודקת: "איך הילד הזה שמתקשה לנהל את עצמו ייקח אחריות על הכביש?" – שואלים ההורים, לכן זה הזמן להתחיל לחשוב על התפקיד של הורות עם מתבגר בעל הפרעת קשב כתפקיד מיוחד שבו ההורה אחראי על גידול וחינוך של אזרח אחראי. זו החלטה של ההורה- אם הוא מעוניין לשבת מהצד ולצפות בילד שלו בורח ממנו, או לנהל את המצב ולהתחיל לקבוע מטרות ולהציב גבולות באופן עקבי תוך שיתוף הילד בתהליך צמיחה .
באימון משפחה, הורים מגדירים את יעדיהם עבור המשפחה, וספציפית את התפקיד שלהם כאשר המתבגר טרם למד לנהל את עצמו. המתבגר קובע מטרות ,מיני" שהוא מעוניין לקדם. דרך תיאום ציפיות הדדי, כאשר ההורים והמתבגר הינם שותפים מלאים, הורים וילדיהם לומדים כיצד לזהות ולהבין את התופעות של לקויי למידה וקשב. הם לומדים לתקשר באמצעות כישורי אימון כגון שאלות פתוחות הקשבה, ניסוח מטרות ובקשות, שיקוף ומסגור, נשיאה באחריות, סיעור מוחין, הגעה לשורה התחתונה, הוקרה והעצמה.
להלן דוגמא ספציפית של כישור אימוני - "סיעור מוחין" - שמשרת את המטרה של עיצוב שיתופיות עם הילד: ילד אומר "אני לא יודע מה לעשות, משעמם לי" כאשר ההורה שם גבול על "זמן מסך". אם ההורה נותן לו הצעות, הילד לא יקבל אותם כי הרעיון לא בא ממנו. המטרה של סיעור מוחין הינה לאפשר לילד לחשוב יחד עם ההורה על אופציות. עוד דוגמא: כאשר הילד הסתבך בבית הספר עם עוד ילד או עם המורה, הרצאה הורית הינה הדבר האחרון שהילד רוצה לשמוע. וחוץ מזה, הוא לא ילמד מזה. לכן, רצוי לערוך תשאול עם סיעור מוחין לגבי מה שקרה, לדוגמא:
הורה: איך אתה רואה את הארוע שקרה?
הילד יספר את הספור והתפיסה שלו...
הורה: מה גרם לך להסתבך?
הילד: אני לא יודע...
הורה: בוא נחשוב עלך זה ביחד.. אני אציע ואז אתה תציע עד שנגיע למחשבות שאולי היו לך אז ונביןיותר טוב איך הגעת למה שקרה...
לאחר הסיעור מוחין, הורה: איך יכולת לפרש את המצב אחרת?
הילד: אני לא יודע...
ההורה: בו נחשוב על אופציות אחרות, כדי שלא תחזור על אותה תגובה.
הילד וההורה מציעים רעיונות עד שיש הבנה חדשה מתוך תכנון תגובה וחשיבה פרו-אקטיבית.
ליסה גרוסמן, פסיכולוגית חינוכית
, CPCC, MCIL, מדריכה מוסמכת
