בשלוש השנים האחרונות אני מנחה סדנאות שמטרתן לאפשר שימוש בכלי האימון בעבודתם החינוכית של אנשי חינוך במגוון תפקידים.

את ההזדמנות הראשונה לבחון בשטח את התפיסה הייחודית שפיתחתי לאימון חינוכי, המשלבת ידע, מיומנויות וכלים מתחום האימון וה-NLP,  קיבלתי באגף שח"ר, בראשותו של ד"ר אבי לוי, שהוביל מהלך של השתלמויות בנושא האימון בכל המחוזות ולרוחב כל מגוון התפקידים – ממנהלי רווחה חינוכית ברשויות המקומיות, דרך המפקחים, הקב"סים, רכזי התוכניות השונות בבתי-הספר ועד למורות/ים בכיתות אתגר, מבר ותלם.

הלמידה של תשתית מושגים וארגז כלים זהים ברמות השונות של האגף, איפשרה יצירה של שיח משתף ומשותף שהביא להעלאת האפקטיביות של תהליכי העבודה, שיתוף פעולה רחב ואיכותי יותר בין הגורמים השונים במערכת, ותחושת מסוגלות גבוהה יותר.

דווקא עם תלמידים המשתייכים לקבוצות החלשות יותר בבית הספר, התגלתה שיטת האימון כשיטה מעצימה, המחזירה לתלמידים אלו את היכולת הבסיסית לחלום את עתידם ולהאמין שיש בידם את היכולת ליצור עבור עצמם את המציאות הרצויה להם, לצד ההבנה שיצירת מציאות רצויה דורשת השקעה בתכנון ועשייה.

לאור הפופולריות הגוברת של תחום האימון, ולאור התנסותי שלי בשנים אלו מול מאות אנשי חינוך שבחנו את הכלים בשטח, אביא להלן תובנות מרכזיות ביחס לאפקטיביות השימוש במיומנויות האימוניות במערכות חינוכיות.

קיצור תולדות האימון

האימון הוא פרופסיה שצמחה בארה"ב החל מאמצע שנות ה-60 ושורשיה מהשטח (Grass Roots) ולא מהאקדמיה, אם כי בשנים האחרונות נקשר תחום האימון בקשר הדוק לדיסציפלינה האקדמית של  "הפסיכולוגיה החיובית". כפרופסיה חדשה, האימון (בדומה לגישור) שואב ידע ממגוון אסכולות ומשתמש בטכניקות וכלים משיטות טיפוליות שונות: פסיכולוגיה (טיפול התנהגותי קצר מועד), כלכלה (מודלים של קבלת החלטות ורציונליות), תקשורת בינאישית ואינטליגנציה רגשית, האימון הספורטיבי, פסיכודרמה, NLP, ועוד ועוד. בתחילה התפתח האימון ככלי ניהולי/עסקי, שנועד לשפר תוצאות עסקיות, אך כיום ניתן למצוא מאמנים המתמחים באימון בכל תחום מתחומי חיינו.

אימון שונה מטיפול או יעוץ בעיקר בהגדרת תפקיד המאמן[1] כ"מחלץ" ידע הקיים אצל המתאמן, תוך המשגה ושׂיוּם שלו במטרה להפוך אותו לנגיש לשימוש פרקטי במציאות חייו של המתאמן.

המאמן מלווה ומכוון את המתאמן בדרכו להגשמת החזון והמטרות שלו, ללא התערבות או הבעת דעה ביחס לתוכנם של חזון ומטרות אלו.

המאמן אינו יועץ, ואינו פותר בעיות. הוא מסייע למתאמן למצוא את התשובות שלו ולהשתמש במשאבים הפנימיים שלו, אליהם לא היה מודע. המאמן עושה זאת דרך: סיוע למתאמן לחקור את האתגרים, הבעיות והמטרות שלו; סיפוק ראייה אובייקטיבית של פעולות המתאמן, בכדי לאפשר לו לראות את המציאות כפי שהיא; וביסוס מחויבות משותפת לפעולה, שתניע את המתאמן לקראת הגשמת המטרות שלו.

תהליך אימון מוצלח יביא לחיזוק המוטיבציה והעלאת ההערכה העצמית, פיתוח אחריות אישית ויצירתיות, ובניית בטחון עצמי תוך עידוד למידה והתפתחות.

למרות שאימון משתמש בכלים מתחום הפסיכולוגיה הקלינית, הוא אינו תרפיה ואינו עוסק בנושאים קליניים, כמו דיכאון וחרדה. אימון מיועד לאנשים מתפקדים, שאינם מרוצים מאספקט זה או אחר של חייהם ורוצים לשפר את חייהם ולהצליח יותר, ולא לתקן בעיה. הדגש באימון הוא פחות על זיהוי והבנה של בעיות וקשיים, ויותר התמקדות על מציאת פתרונות. הוא ממוקד עתיד ולא מתעסק בטראומות עבר. כמובן שהאתיקה של המאמן מכתיבה מתי יש להפנות את המתאמן לאיש מקצוע מתחום התרפיה.

אימון ויעוץ קשורים, אך שונים באופן מהותי: כשאנו פונים לייעוץ אנו קונים ידע שקיים אצל היועץ. יעוץ עוסק בהקניית מיומנויות מסויימות, כשהאג'נדה נקבעת ע"י היועץ, המחזיק בידע ו"נותן" אותו לנועץ. באימון, המתאמן קובע את האג'נדה ומחליט על המטרות אותן הוא שואף להשיג תחת הנחת היסוד כי כל הידע הנחוץ קיים אצל המתאמן כשתפקיד המאמן לסייע למתאמן לחלץ את הידע הזה מתוכו.

נראה כי עם ריבוי האסכולות השונות בתחום האימון הגבולות מיטשטשים, וכיום ישנו אימון הקרוב יותר לתרפיה, אימון הקרוב יותר ליעוץ, אימון רוחני/אלטרנטיבי ועוד.

אימון – היסודות הפילוסופיים

השורשים הפילוסופיים של האימון צומחים מהתפיסה הפרגמטיסטית, ולכן האימון הוא תהליך קצר מועד (כשלושה חודשים) ומוכוון מטרה. האימון אימץ גם את תפיסת הלמידה מהצלחות כתחליף לגישת פתרון הבעיות[2]. האימון מושפע גם מהתפיסה הפוסט-מודרנית, ולכן מתייחס למציאות כסובייקטיבית ומושפעת מהפרשנות של הסובייקט. בנוסף, האימון מוותר על הדיכוטומיה בין 'טוב' ו'רע' או 'חוזקה' ו'חולשה' ומחליף אותן בתפיסה של גורמים מקדמים, המסייעים למתאמן להגשים את מטרותיו, ואותם יש להעצים ולחזק, והגורמים המעכבים, המפריעים למתאמן להגשים את מטרותיו ואותם יש לנטרל.

מטרת העל של האימון היא לסייע לאדם לחיות חיים מלאי משמעות וסיפוק.

מושג ה"משמעות" מתייחס ליכולת שלנו למצוא תחושת משמעות וערך לקיום שלנו בכלל ולפעולות הספציפיות שלנו בעולם. תחושת המשמעות היא אחד מתנאי הסף לתחושת ה"אושר". אדם המתקשה למצוא משמעות בעשייה שלו (דוגמת תלמיד המתקשה למצוא משמעות בהליכה לבית הספר) יתקשה לגלות הנעה (מוטיבציה) ויתקשה להתמיד בעשייה. עשייה חסרת משמעות גורמת לנו "לאבד עניין" בתחום ולחפש פעילות חלופית. לעומת זאת, בפעילות שאנו תופסים כמשמעותית מאד ובעלת ערך, נפתח רמת הנעה גבוהה, עמידה בקשיים ויכולת התמדה. לצד זה, פעילות משמעותית תוכל להניע אותנו גם בפעילויות קשורות שנתפסות כמשמעותיות פחות. כך שאם התלמיד יוכל למצוא משמעות בהליכה לבית הספר, גם אם אינה קשורה ישירות בהשכלה, יקל עליו ליצור הנעה  (פנימית וחיצונית) להגיע לבית הספר. וראייה לכך היא מספרם הגבוה של התלמידים המעידים כי הם מגיעים לבית הספר בגלל החברה. דוגמא נוספת: תלמיד יהיה מוכן להשקיע מאמץ ומשאבים לקראת המבחן הפסיכומטרי, למרות שהמבחן חסר "משמעות" בעבורו, כדי להתקבל ללימודים גבוהים שבתורם יובילו אותו לעסוק במקצוע שהוא בעל משמעות עבורו.

פעילות משמעותית היא אחת מהגורמים המביאים אותנו לתחושת סיפוק. סיפוק היא רמה עמוקה ומורכבת יותר מהנאה או מעונג. סיפוק נוצר תוך "פעילות שמקיימת הרמוניה בינה לבין מטרה נעלה... הסיפוקים קשורים בהפעלת חוזקות ומידות טובות אישיות"[3].  סליגמן, אבי הפסיכולוגיה החיובית, מתאר את הסיפוק כ"הון פסיכולוגי לעתיד שלנו"[4].

כך שבחיים מלאי משמעות וסיפוק אנו מנהלים את חיינו בדרכים שמביאות אותנו לחוות תחושה עמוקה של משמעות וסיפוק, מה שמכונה בשפה העממית "חיים מאושרים".

ומהי הדרך לשם? זוהי דרך אישית וסובייקטיבית שבה מתאפשר לאדם לבטא את עצמו ואת ערכיו בצורה מלאה, אותנטית ומאוזנת.

הנחת יסוד נוספת של האימון היא תפיסת המציאות כרצף של אירועים נייטרליים, שאיכותם נקבעת בהתאם לפרשנות שהאדם בוחר לתת להם וההתנהגויות שהוא מיישם בהקשר זה. כל דבר שקיים במציאות נמדד ביחס ליכולת שלו לקדם או לעכב את האדם מלהגיע למטרות אליהן הוא שואף (שבראשן המטרה לחיות חיים מלאי משמעות וסיפוק). הדבר נכון ביחס למציאות אישית-פנימית (תכונות, אמונות, יכולות) ולמציאות החיצונית. נמחיש זאת בשתי דוגמאות:

אם במציאות האישית-הפנימית אני תופסת את עצמי כפרפקציוניסטית. האם זו חוזקה או חולשה? האם זו תכונה טובה או רעה? כמובן, שהתשובה לכך תלויה בהקשר.  אם אני משתמשת בפרפקציוניזם שלי כדי לעשות הכל קצת יותר טוב ולהשתפר באופן מתמיד – כנראה שזו תכונה שמקדמת אותי. לעומת זאת, אם הפרפקציוניזם מוביל אותי להאמין ששום דבר הוא לעולם לא מספיק טוב, ולכן לא אסיים את ההגהות על המאמר הזה, כי הוא אף פעם לא יהיה מושלם בעיני – כנראה שהפרפקציוניסטיות שלי היא בעוכרי ומעכבת אותי מלהגיע למטרות שלי.

ודוגמא נוספת, הפעם מתחום המציאות החיצונית: פיטורין מעבודה. האם זה טוב או רע? בפועל, אף אחד מאיתנו לא יכול לדעת את התשובה לשאלה הזו, כיוון שאף אחד מאיתנו לא יכול לחזות את העתיד ולדעת כיצד המציאות תתפתח. ייתכן כי הפיטורין הללו הם הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים, כי עכשיו אוכל למצוא עבודה שתעניק לי יותר משמעות וסיפוק. הנטייה הטבעית שלנו לפרש אירועים במציאות בזמן ההווה, כשאין לנו את המשקפת שתאפשר לנו לחזות באמת את ההשפעה של האירוע על עתידנו בטווח הארוך, היא אחת מהמגבלות שלנו כבני אדם.

בשל כך, האימון מתייחס למציאות כנייטרלית – והבחירה הנכונה תהיה שימוש באירועי המציאות בדרך כזו שתאפשר לנו מקסימום אפקטיביות ומינימום איבוד זמן ואנרגיה על רגשות שליליים דוגמת מתח, דאגה, כעס, קורבניות וכדו', שלא רק שלא מקדמים אותנו אלא מעכבים אותנו דרך בזבוז של אנרגיית חיים יקרה.

מתוך הסתכלות זו, האימון שואף לחזק את ה"גורמים המקדמים"  ולפתח אותם, מתוך אמונה שחיזוק של היכולות שלנו יחזק באופן טבעי גם את המקומות שאנו חלשים בהם יותר.

אימון במערכות חינוך

מקרי ההצלחה הרבים שמתארים מתאמנים הביאו לפריחה של שיטת האימון ולהתפשטותה גם לתחום החינוך. גם בתחום זה שיטת האימון מביאה להצלחות אצל מנהלים, מורים ותלמידים (באימון אישי או קבוצתי), ואף בתהליכי אימון ארגוני של צוותי ניהול בית-ספריים.

עם זאת, חשוב לזכור כי אימוץ שיטת האימון כמות שהיא לתוך המערכת החינוכית עלולה ליצור התנגשויות בין הערכים, המטרות והצרכים של המערכת החינוכית לבין הערכים, המטרות והצרכים של המתאמן הספציפי. בחינוך - להבדיל מאימון - לאיש החינוך יש אג'נדה מוצקה ביחס למתחנך, ולכן הוא אינו נכנס למערכת היחסים האימונית מפרספקטיבה פתוחה לגמרי המכבדת כל אג'נדה המתאימה למתאמן, אלא משלב את האג'נדה החינוכית שלו ואת המטרות הרצויות עבורו מבחינת הראייה החינוכית שלו. מצב זה מעורר שאלות חינוכיות-אתיות, דוגמת השאלה האם מחנך רשאי "לאמן" תלמיד לקראת השגת מטרה של יציאה ממערכת החינוך הפורמלית לטובת מערכת אקסטרנית?; או אם התלמיד מביע חלום לרכוש השכלה מקצועית, האם יש "לאמן" אותו לקראת הגשמת חלומו אף במחיר של ויתור על תעודת בגרות עיונית?

ויותר מכך: למערכת החינוך (מרמת בית-הספר ועד לרמת משרד החינוך) יש אג'נדה מוצקה (פחות או יותר) הנובעת גם ממורכבות המערכת והבירוקרטיה המאפיינת אותה, והקובעת "גבולות גזרה" נוקשים למדי, המגבילים את היכולת של המתאמן לרקום את חלומו ללא מגבלות ולקיים אותו בתוך המערכת.  מגבלות המערכת מגבילות גם את יכולתו של המאמן החינוכי לפתח עם המתאמן פתרונות יצירתיים המותאמים לצרכיו בדיוק.

לאור האמור לעיל, יש להיזהר מאימוץ מודל האימון כפשוטו לתוך המערכת החינוכית, וחשוב לבצע אדפטציה מושכלת של השיטה באופן שישרת בצורה מיטבית את המטרות המורכבות של המערכת החינוכית.

הנחת היסוד כי כל מי שעוסק באימון כללי יכול לעסוק גם באימון בחינוך שגויה בעיני. אימון בחינוך דורש התמחות ייחודית דווקא כיוון שבתחום החינוך למחנך-המאמן יש אג'נדה  וערכים מוחלטים – אישיים ומערכתיים. עם זאת, בתוך המסגרת יש הרבה מקום לפיתוח יכולת ההתבוננות של התלמיד על עצמו והיכולת שלו לפתח את האני האותנטי שלו, להגדיר לעצמו מה הוא רוצה להשיג, להציב לעצמו מטרות, לקבל על עצמו משימות, להיות קשוב לצרכים של האחר ולהתחשב בהם, ולפתח את היכולת שלו לתכנון ארוך-טווח.

העשרת ארגז הכלים החינוכי של המחנך בכלים אימוניים נועדה לאפשר לו להשתמש בתפיסה האימונית המעצימה במקרים המתאימים. מנהלים ומחנכים שאימצו את ארגז הכלים האימוני רואים את תפקידם יותר כמנחים ומתווי דרך, ופחות כמטיפים או מתרים. הם מתייחסים לידע הקיים אצל התלמיד כחשוב ורלוונטי, ומתרכזים בפיתוח היכולת של התלמיד להיות קשוב לעצמו ולקחת אחריות על בחירותיו, ופחות בלהורות לו מה לעשות ואיך.

הטמעת התפיסה האימונית מתרחשת בשתי רמות: ברמה הראשונה, פיתוח אישי של המחנך / המנהל כאדם, שיאפשר לו להקנות ידע ומיומנויות דרך דוגמא אישית, תוך הצגת התמודדות נכונה עם ההתרחשויות; ברמה השניה, יישום הלמידה בשטח המביא לפיתוח כישורי החיים של התלמיד והיכולות הבין-אישיות שלו, לצד קידום היכולות הלימודיות.

לסיכום: חכות במקום דגים

ראשית, לאור הטרנדיות הנוכחית של האימון וחדירתו לכל תחומי חיינו, חשוב לדעתי להבנות תפיסה אימונית המותאמת לעולם החינוך ולצרכיו הייחודיים, ולא לאמץ את תפיסת האימון העסקי או האימון לחיים ולכפות אותם על עולם החינוך בעל הסממנים הייחודיים שלו. מניסיוני, ההתאמות לעולם החינוך מאפשרות למחנכים להשתמש בכלים בפועל בעולמם הבית-ספרי, ולא רק כידע תיאורטי נוסף הקיים אצלם.

ברמה הפרגמטית, הוספה של כלים ומיומנויות אימוניים לארגז הכלים של אנשי חינוך יכולה להעשיר את החוויה החינוכית שלהם ובכך לסייע בהורדת השחיקה, דרך צבירת חוויות הצלחה והחשוב מכל – למידה הדדית של המחנך והתלמיד מהצלחת התהליך. מניסיוני, אחד הבונוסים הגדולים של אימון הוא ההעצמה אותה חווה המאמן מהצלחת המתאמן להגשים את מטרותיו. כשהמאמן שותף לתהליך שהחל עם מתאמן חסר תקווה ומובס, ומסתיים במתאמן מועצם, מאמין בעצמו ופעיל - המוטיבציה הנוצרת אצל המאמן להגדיל את שביעות הרצון שלו מחייו היא גבוהה מאד.

בנוסף, יש רמה עמוקה יותר של  תרומה חינוכית בהטמעת התפיסה האימונית במערכת החינוך: היכולת של המחנך להקנות לתלמידים דרך חשיבה, כישורי-חיים ומיומנויות, ששימוש בהם מעלה את רמת האחריות האישית של התלמיד על חייו ועל המציאות שלו, וכתוצאה מכך פיתוח של יכולות אישיות להתמודדות ארוכת טווח (ולא נקודתית) עם אתגרים בהם הוא נתקל ויתקל בעתיד.

ופה מסתתרת גם התשובה לדילמות האתיות שהוצגו לעיל: כשהמחנך בוחר להשתמש בתפיסה האימונית, במטרה להקנות לתלמיד כישורי חיים ארוכי-טווח, נוצר שיח המאפשר למחנך להציג לתלמיד את המוגבלויות של המערכת מתוך ראיה פרגמטית: אלו גבולות המערכת, ותהליך הבחירה כולל את הלמידה כיצד להתמודד עם מגבלות ועם מסגרת. זוהי למידה קצרת-טווח אך גם כישור-חיים ארוך טווח, שכן כולנו יודעים ש"עולם המבוגרים" לא משחרר אותנו מהצורך להתאים את עצמנו למסגרות, כללים וגבולות חיצוניים, שאינם תמיד מיטביים עבורנו.

האימון לבחירה במסגרת למרות המגבלות שהיא מטילה, תוך הפעלת יצירתיות בהבניית כלים למיקסום היכולת שלי לייצר תפוקות עבור עצמי מתוך המערכת, היא בעיני למידה ארוכת-טווח של כישורי חיים שישרתו את התלמיד בכל חייו האזרחיים והאישיים כאחד, ויסייעו להתגבר על הדי-מוטיבציה שיוצרת המסגרת המערכתית.

חשוב לציין כי תובנה זו נכונה באותה צורה לגבי מנהלים, הנעזרים בשירותיהם של מאמנים חיצוניים בניסיונם להגשים את חזונם החינוכי תוך מאבק סיזיפי בבירוקרטיה, וביחס למורים, החשים מוגבלים במגוון ובאיכות הפתרונות החינוכיים שהמערכת הבית ספרית מאפשרת להם ליצור.

בהקשר זה, גילינו לאורך הסדנאות כי עצם השחרור מהתפיסה של המנהלים / המורים את עצמם כחסרי אונים מול המגבלות המערכתיות, וקבלה של אותן מגבלות (שרירותיות ככל שתהיינה) כחלק ממפת המציאות, הביאה לפריצות דרך שנראו דמיוניות מלכתחילה.

אחת המחנכות בהשתלמות תיארה את ארגז הכלים האימוני ככזה המאפשר לה "לתת לתלמידים שלי חכות ולא דגים". מבחינתי, היא הגדירה במטפורה זו באופן מדויק את מה שמרכזי בחינוך בעיני: ציוד התלמידים בכישורי חיים רלוונטיים ומעצימים, שישרתו אותם לאורך כל חייהם.

למידע נוסף על הפעלות חינוכיות לילדים - הדפסה על בלונים