אני שואלת את עצמי מה לכתוב היום כשהכל נכתב, מדובר, נגיש, בתקופה זו של שפע ויצירה, של דיבורים וחויות של אור ומהות ואהבה וחופש. אז קראנו והבנו והרגשנו וטעמנו. תירגלנו וחוינו כמאמנים כמתאמנים וכאנשים. אז מה עכשיו? מה עוד? מה הנקודה שמבקשת להיאמר, מה הנקודה בתוכנו שמבקשת שניגע בה?

את הנקודה הזו אני רוצה לגלות כאן. איך מתוך כל מה שאני פוגשת, שומעת ורואה בחיי, בין אם מול אנשים, מול מצבים, מול המציאות, אני מתקרבת למהות שלי? איך אני לומדת משהו על עצמי? ובמילים אחרות: מה  הנקודה ששייכת לליבי ברגע הזה?

מה הופך את החיים שלנו לחיים של חופש, ולא חופש ממשהו או ממישהו, אלא חירות פנימית בלתי תלויה, חופשיה מהתניות כאלה ואחרות? כנראה שאין קיצורי דרך, לא כאן, לא בכדי להגיע לדבר היקר מכל. ועדיין הכל במרחק של מחשבה אחת.

אז דוקא עכשיו כשזה נראה כל כך נגיש, כששומעים את זה בכל הערוצים, יש תחושה שאנו מתקרבים ומתרחקים, עולים ויורדים, נוגעים ולא נוגעים.

אז מהו הדבר הזה שאם נתקרב אליו נוכל להיות בכל המקומות והמעברים, לעלות ולרדת להתקרב ולהתרחק ליפול ולקום, ולהישאר?

מהו הדבר הזה שיכול להימצא איתנו בכל המצבים? איך יוצרים אליו גישה? מה הופך את האור לקניין שלנו?

אז ערכים יש לנו, מטרות ויעדים יש, רצונות גם כן. ואנחנו מתאמנים ומתאמנים... ואם מגיעים אז יש תחושת רווחה רגעית וכבר היעד החדש בפתח. אין לזה סוף? ומהו בכל זאת הסוף בתוך האינסוף, מהם היחסים בין הידיעה לאי ידיעה? לאן אנו אמורים להגיע? יש מקום כזה בכלל?

שאלות שאלות....  ומהות אחת.

מהות נוכחת. נוכחת ועדה למצבי הנפש שלנו, לרגשות שלנו, למחשבות שלנו, לאמונות שלנו, לגוף שלנו, למי שאנחנו. עכשיו.

אדם, זמן, מקום. אנחנו לפעמים רוצים להיות בן אדם אחר, כלומר להיות יותר ממה שאנחנו, להשתפר, לתקן, להשתנות, ולפעמים אנו רוצים להיות בזמן אחר, מחר, עוד שנה, עוד גלגול, ולפעמים להיות במקום אחר, בבית אחר, בארץ אחרת, בחיים אחרים, עם מישהו אחר.

אז איך עם כל זה נגיע מתישהו לאנשהו? והאם בכלל יש זמן אחר, מקום אחר, אדם אחר? ומתי יסתיימו השאלות האלה?

הזמן הוא עכשיו. המקום הוא פה. והאדם הוא אני. אך האם באמת ובתמים אנו מרגישים וחיים את זה כל הזמן? ואם לא האם אנו יודעים או זוכרים לחזור לנקודת המוצא הזו?

ואם הכל כבר פה..  מה נעשה עם כל השאיפות וכל השאלות שלנו?

תמיד תישאר שאלה או לפחות סימן שאלה, אבל מהותית.

נחזור לשאלת הכותרת, איך לקשר את המצבים בחיי, את המפגשים, את מה שקורה לי עכשיו, לנקודה שבליבי? איך לפגוש את האור בחיי מתוך הכל ובתוכי ממש? איך העולם מדבר איתי דרך כל אדם, ודרך כל מצב? ולמה זה כל כך חשוב? מה רע בלהיות באורות כלליים, בנגיעה בנצנוצים ובכוכבים?

כי עד שזה לא עובר ממש דרכי זה לא באמת שלי.

לראות את האור שבכל דבר הוא מפגש בין עולמות. מפגש בתוך הזמן ומעל הזמן, בתוך המקום ומעל המקום, בתוך האני האנושי ומעל האני האנושי (שהוא האני האלוהי). מפגש עם הנקודה שבליבי ברגע הזה. מפגש שנותן משמעות וקיימות. והמפגש הזה מוליד מציאות חדשה. ממש.

זה מתחיל בנוכחות והיווכחות למה שיש. הבנה שאין אחר. שהכל מדבר אלי מתוך האחד בלבושים שונים, אנשים שונים, מצבים שונים. הכל בא להאיר לי משהו, לקרב אותי למהות שלי. פה נמצא הכל עבורי. בדיוק מה שנחוץ לי. הבירור הזה של איפה אני מונחת עכשיו הוא מקום בלב, שם נוצר המפגש. ויהי אור.

והאור הוא כבר לא איפשהו שם, הוא לא רגע שאנו מחכים לפגוש ברגעי השראה, או תלוי מישהו או משהו. הוא אור שנובע מעמקי ליבנו ועצמיותנו, מתוך הנוכחות ברגע, מתוך חווית החיים הישירה ללא כל מיסוך, אור שממלא אותנו ברווחה ועונג, אור שמתפשט ומאיר את המציאות בעיניים חדשות.

לנוכחות אין אף פעם מקום אחר, זמן אחר, אדם אחר. אם נקרא לה היא תמיד תשיב 'הנני'.

זה מזכיר לי כשהקב"ה שאל את האדם הראשון "איכה?", ובמקום לענות 'הנני' האדם התחיל לספר סיפורים... ולברוח... מאחריות, "האשה אשר נתת עמדי...", והאשה אמרה: "הנחש השיאני...". זהו, ברגע שאנו לא יודעים מי אנחנו ואיפה אנו מונחים, אנו מחוסרי מקום. עפים מגן עדן.

אז איך חוזרים? מודים שזזנו.

הזיהוי של המקום בו אני מונחת עכשיו הוא מפגש עם האור שבתוכי, מעבר לכל המסכים, ופה אין למעלה למטה, גבוה נמוך, האמת היא בכל מקום שאני נמצאת. נקודה.

פיתוח הצופה בתוכנו בתוך הדרך שבה אנו מהלכים, צופה שנוכח למי שאנחנו ברגע, ולנקודה ששייכת לליבנו בעת הזו ממש, מתוך ידיעת מהותנו ותכליתנו, מזכירה לנו כבר עכשיו שאנו קרובים. בצלם אלוהים.

ומתי בכלל היינו רחוקים?

עפרה חדד

This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.